פרק ח'

המוסר ממון חבירו – מבוא

שנינו במשנה (קטז:):

"הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין-

אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך,

אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר"

כלומר, אם שדה נלקחה (ע"י המלך וכדומה) ממי שגזלה, באופן שאף לו לא היה גוזלה, היתה נלקחת מבעליה, הגזלן אינו חייב להעמיד לנגזל שדה אחרת. אמנם, אם נלקחה השדה מהגזלן באופן בו לו היתה נשארת אצל הנגזל לא היתה נלקחת, חייב הגזלן להעמיד לו שדה אחרת.

הגמרא מפרשת, שהסיפא של המשנה ("אם מחמת הגזלן...") כוללת גם מצב בו אדם מסר שדה של חברו לידי המלך, אפילו שלא עשה דבר בידיו בפועל, אלא רק גרם בדיבורו לכך שהמלך, או ליסטים וכיוצא בהם יטלו את השדה (בלשון הגמרא- "דאחוי אחוויי"- שהראה להם את השדה), וגם במצב כזה מחייבת המשנה את המוסר לפצות את הבעלים.

הגמרא ממשיכה ומספרת על ר' נחמן שחייב אדם שהראה ערימת חיטים של ריש גלותא לגזלנים. כשנשאל ר' נחמן האם מדובר בקנס או בדין של ממש, ענה שמקור הדין הוא ממשנתנו, ומשמע שכוונתו היא שמדובר על דין ממש, ולא רק על קנס.

מכאן יש מהראשונים (והרמב"ם בכללם), שהבינו שגרימת נזק (גרמי) היא נזק לכל דבר, וחייבים עליה כעל נזק בידיים, לדידם דין המוסר הוא משום מזיק בגרמי. לכן, אין דינו שונה משל כל מזיק אחר, ולאחר מותו יש לחייב את בנו תחתיו. לעומתם, הראשונים שפסקו שכל חיוב בגרימת נזק בלתי ישירה אינו אלא מתקנת חכמים, הבינו שאף דין המוסר בכלל זה, ומתוך שקונסים את המוסר, ולא את בנו, הרי שאם מת המוסר, בנו פטור מלשלם. (עוד בעניין מחלוקת זו יעויין לעיל פרק ז הלכות ז-ח).

הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי ד"ה "שיסה בו") מבהיר, שהמוסר חייב רק אם היה ממון חברו מכוסה ושמור, ובדיבורו גילהו וחשף אותו לחומסים. לעומת זה, אם הממון היה גלוי, כך שהגזלנים יכלו לקחתו גם מעצמם, והמוסר רק שיכנע אותם לעשות זאת, אין זה אלא גרמא^[103].

השו"ע (שפח ב) פסק כראשונים הסוברים שהמוסר הוא מזיק ממש, ולכן חייב את בן המוסר לאחר מיתתו. לעומתו, הרמ"א פסק כדעה החולקת, ולכן חייב את הבן לאחר מות האב, רק אם כבר עמד האב בדין ונתחייב, שאז הרי זה כחוב ממוני העובר לבן.

המוסר ממון חברו מתוך אונס

בגמרא (קיז.) מובאת ברייתא:

"ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו- פטור,

ואם נטל ונתן ביד חייב"

כלומר, המוסר ממון חברו חייב רק אם היתה לו ברירה, אך אם אנסוהו לכך (למשל, על ידי איומים במוות או הכאה)- פטור. אמנם, אם מסירת הממון לא היתה רק על ידי דיבור, אלא על ידי מעשה בפועל, חייב המוסר אפילו אם אנסוהו הגויים לעשות כך.

על ברייתא זו מעיר רבה ש"אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי". כלומר, אם הראה ממון חברו שלא מתוך אונס, הרי זה כאילו גזלו ביד ממש, וחייב.

הגמרא מבהירה עוד וקובעת שאם לאחר שגילה המוסר מתוך אונסו את מקום הרכוש, יכול האנס בעצמו לקחת את הרכוש, פטור המוסר אפילו אם לקח בידיו את הרכוש ונתנו לאנס, שכן אין מניעה לאנס לקחת בעצמו גם ללא עזרת המוסר, ונמצא שלקיחת המוסר אינה כלום. רק כאשר לא היה האנס יכול להגיע לרכוש לולא היה המוסר נושא ונותן ביד, חייב המוסר.

בהמשך (קיז:) מובא מקרה בו אדם שהפקידו אצלו גביע כסף, נתנו לגנבים שבאו לביתו בכדי להציל את עצמו. ר' אשי פוסק במקרה כזה, שאם מדובר באדם אמיד, יש להניח שהגנבים באו בכדי לגנוב ממנו, ונמצא שהציל את עצמו בממון חברו. לעומת זה, אם הוא עני, סביר שהגנבים באו לגנוב את אותו גביע הכסף המופקד אצלו שנתן להם, ולכן פטור.

שיטות הראשונים השונות עומדות על ההבדלים בין מסירה במעשה למסירה בדיבור וכמו כן, בין מקרה בו האנס חפץ מראש בממון חברו לבין מקרה בו האנס חפץ בממון הנאנס עצמו (או בסתם ממון)^[104]:

הרשב"א פסק, שכל הפטור שפוטרת הגמרא את המוסר ממון חברו מתוך אונס, אינו אלא במקום בו האנס ביקש את ממון החבר^[105], אך אם האנס ביקש ממון סתם, וכדי להינצל מהאנס גילה לו הנאנס היכן נמצא ממון חברו, חייב, שכן הציל עצמו בממון חברו. לגבי ההבדל בין מסירה במעשה למסירה בדיבור פוסק הרשב"א שעל כל מסירה במעשה חייב המוסר, אפילו אם נעשית מתוך אונס, ואפילו אם מראש בא האנס לבקש את ממון חבירו. וכן משמע מלשון הטור (שפח).

מלשון הרמב"ם משמע שהמוסר ממון חברו בדיבור ומתוך אונס, פטור אפילו אם לא נתבקש לתת דווקא את ממון החבר אלא ממון באופן כללי^[106] (ובלבד שלנאנס אין ממון משל עצמו לתת^[107]). בכך חלוק הרמב"ם על הרשב"א. אמנם מודה הרמב"ם לרשב"א לעניין זה שהמוסר במעשה חייב תמיד, אפילו אם עשה זאת מתוך אונס^[108].

רבינו חננאל (מובא ברשב"א), רב האי גאון ורבינו אפרים (מובא בבעל המאור) פוסקים שהברייתא הפוטרת את המוסר ממון חברו בדיבור והמחייבת את הנושא ונותן ביד, אמורה דווקא במקרה שהאנס לא ביקש במפורש את ממון החבר, אך אם האנס ביקש את ממון חבירו פטור המוסר בכל מקרה, אפילו אם מסר במעשה ממש, שכן אין זה בכלל המציל את עצמו בממון חבירו, כיוון שמראש דרישת האנס התכוונה לממון חבירו^[109].

השו"ע (שפח ב) פסק כדברי הרמב"ם במחלוקת זו, והרמ"א פסק כדברי הטור והרשב"א.

המוסר ממון המוטל בספק

הגמרא (קיז.) מעלה מקרה של שניים שרבו על מכמורת, כל אחד מהם טוען לבעלות עליה. עד שבסופו של דבר האחד מסרה למלכות. וחלקו האמוראים בדבר:

אביי אומר שיכול המוסר לומר שאת שלו הוא מוסר, וכיוון שאין לנו הוכחות שהמכמורת שייכת דווקא לחברו ולא לו, אין באפשרותנו להפעיל כנגדו שום סנקציה.

רבא לעומתו, סובר שיש לנדות את המוסר עד שיפדה את הנכס ויבררו את המחלוקת שביניהם בבית דין.

הרשב"א מבאר, שמחלוקת אביי ורבא היא רק כאשר סביר שפסק בית הדין יהיה 'כל דאלים גבר'^[110], כלומר אביי מפרש שהמסירה לגוי היא מימוש של 'כל דאלים גבר' ולכן אין לנו להתערב בה, ואילו רבא סובר שכל עוד לא פסקו בית הדין במפורש ש'כל דאלים גבר', אין לאף צד את הרשות למסור את הרכוש לגוי חזק. משמע מדברים אלה, שלאחר שבית דין פסקו 'כל דאלים גבר' מסכימים כולם שיכול אחד מהצדדים למסור את השדה ואין מנדים אותו.

הראב"ד (מובא בשטמ"ק) חולק ומסביר שמדובר במקרה שבית הדין כבר פסקו 'כל דאלים גבר', ובכל זאת אסור למסור את הנכס, וכמו כן אין להורישו או למוכרו, אלא כל זמן שאנו בספק כל המחזיק בנכס (מבין שני הצדדים הניצים) זכה. עוד מוסיף הראב"ד, שכאשר שניהם אוחזים בנכס, שאז הדין בממון המוטל בספק הוא 'יחלוקו', בוודאי שאם אחד מהם מסר לגוי, דין מוסר יש לו בין לרבא ובין לאביי, וחייב לפצות את חברו על חלקו שהפסידו.

שאלה נוספת העולה בראשונים היא האם רבא מתכוון שיש למוסר במקרה דנן דין מוסר ממש, כלומר, אם לא יצליח לפדות את הנכס מהגוי, האם יאלץ לשלם לחבירו או לא, וכמו כן, האם חלות עליו הסנקציות כדין המוסר כמבואר לקמן בהלכות ח' ו-י'-

המרדכי (סי' קצג) מביא בשם ר' אליעזר מטולא, שכאשר המוסר עשה את מעשיו לא בכדי להזיק לחברו אלא בכדי לחלץ ממון שלפי דעתו שייך לו, אין לו דין מוסר, וההלכה שמנדים אותו עד שיתקן את מעשיו מטרתה רק למנוע מעשים כאלה.

לעומת זה, הרא"ש (בשו"ת כלל יז סימן ד) כותב, שמי שמוסר דינו לפני בית דין של גויים בשעה שבעל דינו מוכן לדון עימו בדין ישראל יש לו דין מוסר וניתן לנהוג כנגדו בסנקציות הנוהגות כלפי מוסרים.

השו"ע (שפח ה) פוסק כדברי הרמב"ם, שכתב את הדין בפשטות ולא חילק בין סוגי ממון המוטל בספק. הרמ"א מביא את שתי הדעות לגבי הגדרתו כמוסר של אדם שמסר ממון ששייך לו לפי דעתו.

מי שלקחו ממנו כסף שהיה אמור להילקח מחברו

בירושלמי (פרק י הלכה ו) מובאת מחלוקת אמוראים:

"ר' יהושע בן לוי אמר אין אדם נתפש על חבירו חייב ליתן לו אלא בארנון וגולגולת

רב אמר יכיל מימר ליה את שרי עביטיך מיני"

כלומר, מדובר על אדם שנתפש על חברו, כלומר, שרצתה המלכות לקחת כסף מחברו, וכיוון שלא מצאו את חברו, לקחו כסף זה ממנו. ר' יהושע בן לוי פוסק, שחייב אותו חבר להחזיר כסף לאדם ששילם במקומו רק אם מדובר במיסים הקבועים שעל כל אדם לתת, לעומת זאת רב פוסק שבכל מקרה צריך אותו אחד שהיה אמור לשלם להחזיר כסף לזה ששילם במקומו, כיוון שנהנה זה מרכושו של זה, שנפטר מלשלם למלכות.

בנוסף נאמר בבבלי (ב"ק קיג:):

"אמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט"

ויש מן הראשונים (רש"י, רמ"ה) שפירשו, שהכוונה היא שרשות יש ביד הגובה את מיסי המלך הקבועים, המוטלים על אדם או על קרקע, לקחת מאדם אחד מס שהיה אמור חברו לשלם, ואותו אדם יכול לתבוע החזר מהחבר ששילם תמורתו.

הרמב"ם פוסק כר' יהושע בן לוי. וכן פסק בשו"ע (קכח ב)^[111].

תקנת נגזל במוסר

תקנו חכמים שכאשר ישנם עדים שפלוני גזל את חברו, וחולקים הגזלן והנגזל, הנגזל אומר כך וכך גזלת ממני, והגזלן אומר שלא גזל כלום או שגזל פחות, ישבע הנגזל על דבריו ויטול כפי דבריו.

הגמרא (סב.) מעלה את השאלה האם גם במוסר ממון חברו עשו תקנה דומה, כלומר, האם יכול הנמסר (הניזק) להישבע כמה איבד מממונו כתוצאה ממעשי המוסר, ולקבל סכום זה מהמוסר. הגמרא אינה מגיעה למסקנה בעניין, ונשארת בתיקו.

חלקו הראשונים בשאלה האם גם כאשר המוסר אינו יודע כמה הפסיד לנמסר הגמרא עומדת בספק:

ר"ת (בתוד"ה "עשו") מפרש שאם המוסר אינו יודע את הסכום, בוודאי שנשבע הנמסר ונוטל, הגמרא מתלבטת רק במקרה בו המוסר טוען טענת ברי, שהנמסר הוזק בסכום נמוך ממה שהוא טוען.

ר"י (שם) מפרש שהתלבטות הגמרא אמורה גם במקרה בו המוסר אינו יודע כמה מסר^[112].

מלשון הרמב"ם משמע, כדברי ר"ת, שהתלבטות הגמרא היא במקרה בו טוען המוסר טענת ברי כנגד הנמסר^[113].

הרמב"ם פסק כבכל ספק^[114], שאם תפס הנמסר, אין מוציאין מידו, אלא נשבע כתקנת הנגזל.

השו"ע (שפח ז) כותב את דברי הרמב"ם, ואת דברי ר"ת מביא כ'יש אומרים'.

האיסור למסור ממון ישראל לגויים ועונש המוסרם

במסכת גיטין (ז.) מופיע שמר עוקבא שקל למסור את גניבא שהציק לו ור' אלעזר פסק לו שלא לעשות כן. מכאן פוסק הרמב"ם לפנינו, שאין הצדקה למסור ישראל ביד גויים אפילו בשעה שמיצר לו ומצערו.

במסכת עבודה זרה (כו:) מובאת ברייתא:

"העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין,

אבל המינין והמסורות והמומרים היו מורידין ולא מעלין"

כלומר, בעוד שאת המופיעים ברשימה שברישא (עכו"ם ורועי בהמה דקה^[115]) אין להתאמץ להציל, אך גם אין לדאוג להורגם באופן אקטיבי, את המופיעים בסוף הרשימה יש לדאוג להרוג באופן אקטיבי.

במקביל מביאה הגמרא (קיז.) מעשה באדם שהכריז בפני רב שברצונו למסור את ממון חבירו, וקם ר' כהנא, שבאותה שעה ישב לפני רב, והרגו. כתגובה קרא עליו רב את הפסוק "בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת יְקֹוָק גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ" (ישעיהו נא כ) ודרשו- "מה תוא (=תְאוֹ) זה כיון שנפל במכמר (=במכמורת-מלכודת) אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו" (ביאור הדברים בהמשך)

לגבי ממונו של המסור חלקו האמוראים (קיט.):

"ממון מסור. רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד וחד אמר אסור לאבדו ביד.

מאן דאמר 'מותר לאבדו ביד' (טעמו הוא-) לא יהא ממונו חמור מגופו

ומאן דאמר 'אסור לאבדו' (טעמו הוא-) דלמא הוה ליה זרעא מעליא וכתיב 'יכין (רשע) וצדיק ילבש' (איוב כז יז)"

כלומר, חלקו האמוראים האם כפי שמותר להרוג את המוסר, כל שכן שגם ממונו מותר לכל, או שמא כיוון שממונו ראוי ליורשיו אין להפסידם בנטילת ממונו.

הרי"ף (מו. מדפיו) פסק כדעה שאין ליטול את ממונו של המוסר, והוא מוכיח זאת מכך שהגמרא דנה האם יכול הנמסר ליטול מהמוסר בשבועה את מה שהפסידו (עי' לעיל הלכה ז-ח), ואילו היה ממונו של המוסר מותר לכל, היתה שאלה זו מיותרת, כיוון שאז בוודאי שיכול הנמסר ליטול אף ללא שבועה.

המרדכי (סי' קצד) מביא בשם רבו, שמחלוקת האמוראים אמורה בשאלה האם יש להשמיד את ממונו, אך כולם מודים שמותר לקחת את ממונו^[116].

בטעם דין הריגת המוסר חלקו הראשונים:

הרא"ש (סי' כז) מפרש שכוונת דברי רב בדרשתו מהפסוק (בגמרא קיז.) היא שכיוון שעובדי הכוכבים שיבואו לקחת את ממון הנמסר לא ירחמו עליו, יש חשש גם לסכנת נפשות. לכן, מעשהו של ר' כהנא היה ראוי, שכן היה נכון להרוג את אותו מוסר פוטנציאלי מדין רודף. נמצא לפי דעתו, שאין מקום להרוג את המוסר כאשר אין סכנת נפשות במעשהו, למשל, כאשר הוא מוסר ממון ישראל לידי ישראל. כמו כן משמע שדיני המוסר צריכים להיות כפופים לדיני הרודף אחר חבירו להורגו.

הריגת המוסר מדין רודף עולה גם מדברי הרמב"ם- הרמב"ם כותב שמותר להרוג את המוסר רק לפני שמסר או אם הוחזק לשוב ולמסור, כאמצעי מנע, אך אין להורגו לשם ענישה על מה שכבר עשה. המגיד משנה מסביר שדין זה נלמד מדין הרודף, שאף אותו מותר להרוג רק לשם מניעה, ולא משעשה את זממו. כמו כן מסביר המגיד משנה שהברייתא הפוסקת ש"מורידים ולא מעלים" את המוסר, מדברת גם כן לשם מניעה, ובמוסר שהוחזק למסור שוב ושוב.

הבנה שונה משל הרא"ש והרמב"ם עולה מדברי מהר"ם מרוטנבורג (מובא בסוף דברי המרדכי סי קצו). לשיטתו, אף לאחר שעשה המוסר את זממו מותר להורגו (כלומר, אפילו שלא כצעד מונע)^[117]. מכאן עולה שחמור דינו של המוסר מדין הרודף- בעוד שהריגת הרודף היא בכדי למנוע ממנו מלבצע את זממו, הריגת המוסר היא עונש הרתעתי שתפקידו למנוע גם אחרים מלעשות כמעשהו^[118].

לעניין דרך הריגת המוסר, מלשון הרמב"ם משמע שניתן להורגו בידיים ממש, לעומתו ר' חננאל (מובא בשו"ת הרא"ש יז א) פירש ש"מורידין ולא מעלין" הכוונה שממיתים את המוסר בגרמא.

השו"ע (שפח י-יא) פוסק כרמב"ם, שיש היתר להרוג את המוסר רק כאמצעי מנע, ולא כאשר כבר עשה את זממו ואין חשש שיעשה כדבר הזה שוב. הרמ"א (שם טו) פוסק כרבינו חננאל שאין להרוג את המוסר בידיים ממש, אלא רק ע"י גרמא. לעניין ממונו של המוסר, פוסק השו"ע (שם יג) כרמב"ם, והרמ"א פוסק כמרדכי.

רודף אחר חברו להרגו, ששבר את הכלים- דין קים ליה בדרבה מיניה ברודף

במשנה (סנהדרין עג.) ובגמרא (שם) מבואר דין הרודף אחר חברו להורגו (או אחר אחת העריות לאונסה), שכל ישראל מצווים להציל את הנרדף אפילו במחיר הריגת הרודף (עי' בהלכות רוצח פ"א הלכה ו והלאה).

בגמרא (שם עד.) מובאת דעת ר' יונתן בן שאול, שאם ניתן להציל את הרודף מהנרדף בלי להורגו, אסור להרוג את הרודף.

הגמרא מביאה הוכחה לדעתו של ר' יונתן בן שאול- בפסוק המתאר את נגיפת האשה ההרה נאמר "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" (שמות כא כב, כש"יענש" הכוונה שישלם הנוגף את דמי הוולדות^[119]). ר' יונתן בן שאול מפרש שמדובר באדם המנסה להרוג את חברו, והתורה כותבת שאם בסופו של דבר לא הרג את חברו ("לא יהיה אסון") אך תוך כדי מריבה פגע באשה וגרם לה להפלה, חייב ממון על הנזק שגרם. בנוסף, מניחה הגמרא, שכיוון שהרודף אחר חבירו להורגו מתחייב בנפשו תוך כדי רדיפה (כי מותר להורגו בכדי למנוע בעדו מלבצע את זממו), הרי שהוא פטור על נזקי ממון שהוא עושה תוך כדי רדיפתו מדין 'קים ליה בדרבה מיניה'^[120]. וכיוון שבכל זאת, אנו רואים שהתורה מחייבת את הנוגף ממון על נזק הוולדות שעשה תוך כדי רדיפה, יש לפרש שהפסוק מדבר במקרה בו היה ניתן להציל את הנרדף מיד הרודף על ידי הטלת מום וכיוצא בו, ולא היה צורך להורגו. כלומר, אותו רודף שבפסוק אינו בגדר "מתחייב בנפשו", ומתוך כך מתחייב בתשלומים על נזקי ממון (-דמי ולדות) שעשה תוך כדי רדיפתו.

מלבד ההוכחה לדברי ר' יונתן בן שאול, נמצאנו למדים מההנחה המובלעת בדברי הגמרא, שרודף שיש רשות לעוצרו ע"י הריגתו, מתוך שמתחייב בנפשו בשעת הרדיפה, פטור על נזקי ממון שעושה תוך כדי רדיפתו^[121].

דין זה הנמצא כהנחה מובלעת בהוכחת הגמרא לדברי ר' יונתן, מובא בפירוש בהמשך הגמרא בדברי רבא:

"אמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים בין של נרדף ובין של כל אדם פטור מאי טעמא מתחייב בנפשו הוא"

הרמב"ם (הלכות רוצח פרק א הלכה יג) ורוב הראשונים פסקו כר' יונתן בן שאול, וכדברי הגמרא הפוטרת את הרודף מנזקי ממון שעשה תוך כדי רדיפתו (כך ברמב"ם לפנינו). מתוך כך סביר שבמקום בו אין להרוג את הרודף, כיוון שניתן להציל את הנרדף בדרך אחרת, לא יפטור הרמב"ם את הרודף מנזקי ממון שעשה תוך כדי רדיפתו. אכן, מלשון הרמב"ם שלפנינו-"כיון שרדף התיר עצמו למיתה" משמע שדווקא המתיר עצמו למיתה נפטר מממון.

הראב"ן^[122] (בתשובותיו סי' נא) חולק על רוב הראשונים, ופוסק שלא כרבי יונתן בן שאול. טענתו היא, שכיוון שרבא לא חילק בדבריו, הרי שלהלכה, בכל מקרה פטור הרודף על נזקי ממון, ומתוך כך יש לומר שבכל מקרה ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף.

השו"ע (שפ ג) פסק כלשון הרמב"ם.

(עוד בהלכות הרודף נבאר אם יזכנו ה' בפרק א' מהלכות רוצח.)

נרדף ששבר כלים

בגמרא (סנהדרין עד.) ממשיך רבא ופוסק:

"נרדף ששיבר את הכלים של רודף- פטור, של כל אדם- חייב.

של רודף פטור- שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו.

של כל אדם חייב- שמציל עצמו בממון חבירו"

כלומר, אם הנרדף שבר כלים במהלך בריחתו מהרודף אחריו להורגו או לאונסו, אנו מחלקים בין שני מצבים-

כאשר שבר את כלי הרודף, פטור עליהם, שכן אם רשאי הוא וכל אדם להרוג את הרודף, כל שכן שרשאי הוא לשבור את כליו (וכן כל אדם רשאי, כמו שיבואר בהלכה הבאה).

אם לעומת זאת שבר כלים של אדם אחר, חייב לשלם, כיוון שאדם המציל עצמו בממון חבירו, אף על פי שרשאי לעשות כן, חייב לשלם^[123] .

התוספות (שם ד"ה "שלא") מסבירים שהנרדף פטור על כלי הרודף רק אם שבר כלים לשם הצלתו ומחוסר ברירה, כשם שרשאי להרוג את הרודף רק אם זו הדרך היחידה למנוע ממנו מלהורגו. ניתן להבין כך גם מהרמב"ם, אולם אין הוא אומר זאת במפורש.

השו"ע (שפ ג) העתיק את דברי הרמב"ם להלכה.

המזיק תוך כדי הצלה

הלכה שלישית שנאמרה מפי רבא בגמרא (שם):

"ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו ושיבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור

ולא מן הדין. שאם אי אתה אומר כן נמצא אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף"

כלומר, תיקנו חכמים שהשובר כלים תוך כדי הצלת הנרדף מהרודף יהיה פטור עליהם, וזאת כדי שלא ימנעו אנשים מהצלה מתוך חשש שיחייבו אותם ממון לאחר מכן.

השו"ע (שפ ג) פסק זאת להלכה^[124].

המציל ספינה על ידי השלכת מטען חורג לים – המציל עצמו בממון חברו כאשר הממון נחשב לרודף.

בגמרא (קטז:) מובאת ברייתא העוסקת בדרך בה הפסד השלכת סחורה מספינה הנמצאת בסכנת טביעה, אמור להתחלק בין הנוסעים-

"ספינה שהיתה מהלכת בים. עמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה-

מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון"

כלומר, אם יש צורך להטיל משא לים בכדי להציל את הספינה, כל אחד צריך לשאת בהפסד לפי משקל. למשל, אם החליטו שיש לזרוק טון למים, ויש עשרה אנשים שלכל אחד מהם טון סחורה, כל אחד צריך להשליך עשירית מהמטען שלו, בין אם מדובר במטען של זהב ובין אם מדובר במטען של חול. לכן, אם אחד מהם השליך, וחסך לכולם, כולם מחוייבים להשתתף בהוצאות בשיעור אותו הם מחוייבים לזרוק מסחורתם שלהם.

בגמרא (קיז:) מובא מעשה שהיה:

"ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא

בעי לאטבועי. אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע

אתא לקמיה דרבה- פטריה.

אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא!

א"ל: האי מעיקרא רודף הוה."

פירוש- מדובר באדם שהכניס את חמורו למעבורת נהר, ומכיוון שחישבה המעבורת לטבוע השליך אחד הנוסעים את החמור למים וטבע החמור. בעל החמור תבע את המשליך ואביי רצה לחייבו משום שהציל את עצמו בממון חברו. לעומת זאת רבה פטרו וטען שדין רודף לפנינו.

המאירי (קיז: ד"ה 'ספינה') מסביר את ההבדל בין שני המקורות. לדבריו המקרה בו הושלך החמור לים עסק במצב בו בעל החמור הכניס את חמורו לאחר שכל הנוסעים האחרים העלו את שלהם, כאשר הספינה כבר היתה עמוסה, כך שבמעשיו, שנעשו שלא כראוי, סיכן את כל הנוסעים, ומן הדין שלא יפוצה על השלכת חמורו. לעומת זאת, בדף קטז (דין 'מחשבין לפי משאוי') עוסקת הגמרא במקרה בו אין את מי להאשים מבין הנוסעים, כי הספינה אינה עמוסה יותר מהראוי, או לחילופין, שנכנסו כולם ביחד, וכולם אשמים באותה המידה. במקרה זה, אם הושלכה סחורה של אחד הנוסעים, חובה על האחרים לפצותו בסכום הסחורה אותה היו הם נדרשים להשליך, כנ"ל.

המרדכי (סי' קצג) ור' יונתן (מובא בשטמ"ק ד"ה "מלח ליה") מפרשים בצורה דומה, ומסבירים, שבמקרה של משליך החמור מדובר במקרה בו אין מקובל להכניס חמור למעבורת, או במקרה בו בעל החמור ידע שיכול להיות שהחמור ישתולל ויסכן את הנוסעים, ולכן מן הראוי להשליך את החמור ולא לפצות את בעליו. המרדכי מסיק מכאן, שבמקום בו מקובל להסיע חמורים במעבורת, יש לפצות את בעל החמור.

כל השיטות הנ"ל מתייחדות בכך שהן סוברות שמטען נחשב רודף, והמשליכו פטור רק אם בעליו פשע^[125] (בהעמסת יתר, או במטען בעייתי).

הרמב"ם פוסק מצד אחד כרבה, לגבי משליך החמור, אך מצד שני הרמב"ם בהלכות גזילה ואבדה (יב, יד) פוסק כברייתא בדף קטז, הדורשת חלוקה שווה של הפסד ההשלכה בין נוסעי הספינה.

בפיתרון דברי הרמב"ם מצאנו חילוקי דעות-

המגיד משנה מסביר את דברי הרמב"ם באופן דומה להסברים הנ"ל, כלומר, המשליך את החמור פטור רק אם החמור הוא מטען עודף, ואז בעליו שהכניס מטען עודף כזה, צריך לשאת בעלות השלכתו לים.

אמנם הנימוקי יוסף (מד: מדפי הרי"ף) טוען שמתוך שהרמב"ם לא חילק בדין החמור משמע, שבעל החמור לא צריך לחטוא בהעמסת מטען עודף בכדי שהמשליך את החמור לים יהיה פטור. לפיכך, ממשיך הנימוקי יוסף, לא ברור מדוע מצד אחד פסק הרמב"ם (גזלה ואבדה יב, יד) שכל בני הספינה מתחלקים בהוצאות השלכת סחורה לים, ואילו במקרה של החמור פטר הרמב"ם את המשליך. חוסר בהירות זו מובעת בהשגת הראב"ד כאן.

הסבר בדעת הרמב"ם הפותר את תמיהת הנימוקי יוסף מובא באבן האזל (על הלכה זו). לדבריו, כאשר ישנה סחורה המסכנת את הנוסעים ואת הספינה, יש להשליך אותה בכל מקרה. אמנם, בהלכה שלפנינו יש סחורה כבדה רק לאדם אחד, הלוא הוא בעל החמור, ולכן רק הוא נושא בהוצאות השלכתה. לעומת זאת, ההלכה בהלכות גזילה ואבידה עוסקת במקרה בו יש לכמה אנשים סחורה, ולכן יש לחלק את ההוצאות בין כל ה'רודפים' בעלי הסחורה, והחלוקה היא על פי משקל^[126].

לפי הסבר זה השלכת הסחורה המוגדרת כ'רודף' אינה מותנית בפשיעה של בעל הסחורה, וזאת להבדיל משיטות המאירי, ר' יונתן והמרדכי שהובאו לעיל.

השו"ע (שפ ד) העתיק את לשון הרמב"ם להלכה. הרמ"א הסביר את הדברים על פי הבנת המגיד משנה ברמב"ם. הרמ"א מוסיף ומביא את דברי המרדכי, שאם לא פשע בעל החמור בהכניסו את החמור לספינה, יש לפצותו על חמורו.

ברוך הרחמן שסייעני לסיים הלכות חובל ומזיק